מה זה מיפוי מידע?
Data Mapping / Data Inventory
תיעוד מסודר של המידע האישי שארגון מחזיק, מטרתו, מקומו והזרימות שלו.
הסבר
זו התשתית שממנה נגזרת כל היערכות אחרת, וזו גם העבודה שהכי מנסים לדלג עליה, כי אין לה תוצר מרשים להראות. הסיבה שאי אפשר לדלג פשוטה: כל שאלה מעשית בפרטיות דורשת את המידע הזה.
האם צריך למנות ממונה? תלוי בהיקף המידע וברגישותו. מה כותבים במדיניות הפרטיות? מה שקורה בפועל. מי נושא באחריות כשספק מחזיק מידע? צריך קודם לדעת אילו ספקים מחזיקים מה. כמה זמן לשמור? תלוי במטרה של כל אוסף. ארגון שמנסה לענות על השאלות האלה בלי מיפוי מנחש, ומתעד את הניחוש כעובדה.
החלק שמפתיע את רוב הארגונים אינו המערכות המרכזיות. את מערכת ניהול הלקוחות והנהלת החשבונות כולם מכירים. מה שמתגלה במיפוי הוא השכבה השנייה: גיליון שיושב על דיסק משותף, מערכת שיווק שמישהו רשם אליה כרטיס אשראי לפני שלוש שנים, קבוצת ווטסאפ שבה עוברים פרטי לקוחות, סביבת בדיקות עם העתק של בסיס הנתונים האמיתי, וגיבוי אצל ספק שההסכם איתו נגמר ולא נותק.
דוגמה: ארגון שהתחיל בכתיבת מדיניות פרטיות לפני מיפוי כתב שהוא אוסף "פרטי התקשרות ופרטי הזמנה". במיפוי שנעשה חצי שנה אחר כך התגלה שהוא אוסף גם הקלטות שיחות, נתוני גלישה באתר, ומידע מפילוח שנרכש מגורם חיצוני. המדיניות הייתה צריכה שכתוב מלא, והגרסה הראשונה, שהייתה מנוסחת היטב, הייתה הצהרה מתועדת שאינה מדויקת.
המסקנה: הסדר הנכון הוא לדעת מה יש, ואז לכתוב.
מה ההבדל ממונחים קרובים
רשומת פעולות עיבוד
המונח האירופי. אותה תכלית בפורמט אחר, מי שמיפה כראוי אינו מתחיל מאפס כשנדרשת עמידה באסדרה נוספת.
ניתוח פערים
בא אחרי המיפוי. המיפוי אומר מה יש; ניתוח הפערים אומר מה חסר ביחס לנדרש.
איפה זה פוגש ארגונים בפועל
שתי מלכודות. הראשונה: לשאול רק את ה-IT, מנהל ה-IT מכיר את המערכות שהוא הקים ולא את הכלי שהשיווק נרשם אליו. השנייה: לעצור בשכבת הספק הראשונה בלי להגיע לספקי המשנה, שם נמצאת מרבית החשיפה.
להרחבה
מונחים קשורים
המונח הוא חלק ממילון מושגי הפרטיות. ההסבר הוא מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי.